<h1>ראבי"ה סימן תשס"ב</h1>
<h2>דף כג.</h2>
וקיימא לן כרבי שמעון ובין קירוד ובין קירצוף מותר, דאמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי שמעון שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו. להתגרד בו תרגום לאיקרצפא ביה. ובערוך פירש שהם תולעים הנכנסים בבשר ואינן נפרדים ויוצאים אלא על ידי חבורה גרסינן בירושלמי וחכמים אומרים אין מקרדין שלא יבוא לידי חבורה. ואין מקרצפין שלא יבוא לידי תלישה, ונראה שאינו פסיק רישיה. ורבינו שב"ט כתב והוא הדין בשבת שרי לרבי שמעון. ותו דחזינא מילי טובא דשרי רבנן בשבת משום צערא דבהמה, בפרק במה בהמה. ואני מוסיף לבאר דכיון דמשמע הכא דלרבי שמעון שרי קירוד וקרצוף ואף על גב דאיכא חששת חבורה ותלישה, כדמפרש בירושלמי, הכא נמי שרי ביום טוב לתלוש הנוצה במקום השחיטה כשבא לשחוט, ולא חיישינן לחבורה ולאו פסיק רישיה הוא, ומשום תלישה נמי לא נאסור אף על גב דפסיק רישיה היא התלישה, דפסיק רישיה ולא ימות ולא ניחא ליה לא מחמתו ולא מחמת דבר אחר שאפשר שיתקיים חפצו בלא מלאכה דאורייתא שרי לכתחילה. ולא דמי למלאכה שאינה צריכה לגופה. דהתם ניחא ליה מחמת דבר אחר שאי אפשר להיעשות רצונו בלא מלאכה כגון החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וכיוצא בזה הרבה במסכת שבת. ובזה לא נאריך פה. וכיון שאפשר לשחוט על ידי הדחק בלא תלישה שרי, ואף על גב שהיה יכול להכין מערב יום טוב ולתלוש במקום בית השחיטה שרי. ומטעם הפשטת עור לא נתירנו, דהתם לא אפשר לעשות מערב יום טוב. וקרוב הדבר בעיני שאפילו אם היה פסיק רישיה ונעשית חבורה על ידי התלישה שהיה מותר מטעם שפירשתי. וראיה לדברי דתנן בפרק הלוקח בהמה רבי יוסי בן משולם אמר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, ובגמרא אמר הלכה כרבי יוסי בן משולם ובעי מיניה מרב הונא כנגדו ביום טוב מהו, ומסקנא דמותר דרבי יוסי בן משולם סבירא ליה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, דאף על גב דפסק רב דהילכתא כרבי יהודה ורב נמי פסק הלכה כרבי יוסי בן משולם, הא עסקינא התם דרב סבירא ליה כרבי יוסי בן משולם, ורבי יוסי בן משולם לא סבירא ליה כרב. ותניא התם שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר רבי יוסי בן המשולם אומר גוזזן במספרים ואינו חושש, שמע מינה מהתם דאף על גב דפסיק רישיה הוא שרי לכתחילה לרבי שמעון ולרבי יוסי בן המשולם, וטעמא כדפרישית, ושתי שערות דפרה יכול לתולשם בשינוי שלא כדרך גיזה ומתקיים רצונו בתלישה לא נאסור בה (אלא) גיזה. ואנן דקיימא לן כרבי שמעון שרי לתלוש הנוצה קודם שחיטה. וכי מעיינת התם משמע דאפילו לרב דאית ליה דבר שאין מתכוין אסור סבירא ליה דביום טוב כנגדו מותר דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד, ופריך עלה מדתניא פרק כלל גדול התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ריש לקיש תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך ממרט חייב משום ממחק, ומשני שאני כנף דהיינו אורחיה, ונוצה דקה נמי מחיים לתלוש היינו אורחיה. ולרבי שמעון דקיימא לן כוותיה אפילו כי אורחיה שרי, כדפרישית לעיל. ובירושלמי פרק כלל גדול איתאא בענין שיטה דבכורות. ולא הוצרכנו לחלק [בין] כנף לשאר מילי אלא לרב, אבל לרבי שמעון אפי' כי אורחיה שרי, אפילו יש רגילות לתלוש מחיים שרי. סליק פ' שני.
